חדשות

ישראל בת ברית או בת חסות?

מאז ומתמיד הקפידו ראשי ממשלות בישראל לסרב לכל סיוע צבאי ישיר, ודווקא ממשלה 'לאומית' מסכימה ללא בושה ובכך הופכת את מדינת ישראל לבת חסות המזמינה לחצים, גינויים ושנאה ללא תקדים

רוחות המלחמה הנושבות במזה"ת נושאות עימן גם ערפילי הטעיה וגם
תחבולות. האם ארה"ב תתקוף את עיראק ע"מ למגר את הטרור כפי שמצהירים מנהיגיה
מדי יום, או שמא תימצא הדרך לפקחי האו"ם למנוע עימות אזורי? האמת היא שמעבר
למראית העין, קיים מאבק מוחות, מאבק תרבויות והשקפות עולם בין מזרח ומערב,
בין ניצים ליונים, בין שמרנים לליברלים. כידוע חוכמת המלחמה היא בעיקר
מניעתה ע"י הרתעה מתמדת. האם קיים כוח הרתעה לארה"ב או לישראל מול ראשי
משטר שונה בתכלית כגון עיראק ושאר מדינות ערב?
עצם העיסוק הקדחתני בהכנת תרחישי מגננה, בחיסון המוני, בהכנת מקלטים
וכדומה, מעיד כי האויב, בין אם זו עיראק או ארגוני המחבלים, השיג את יעדו
זה מכבר. משמע, כוח ההרתעה לא קיים באופן מובהק. מזה שנתיים ימים מתכתשים
כוחות הביטחון עם 'פעילי' פתח ותנזים, ללא הכרעה. מדינה שלמה נמצאת במלחמת
התשה שאין רואים את סופה עקב קוצר ראות של קברניטים. כיצד אנו נראים בפני
עיראק? האם 1000 חיילים מארה"ב המגיעים לאימון של סוללות 'פטריוט' מפחידים
את סדאם, או ההיפך הגמור? שהרי מאז ומתמיד הקפידו ראשי ממשלות בישראל לסרב
לכל סיוע צבאי ישיר, ודווקא ממשלה 'לאומית' מסכימה ללא בושה או מחשבה
שנייה.

נדמה כי מאז שהבטחנו את מעמדנו בפני העולם כבת ברית נאמנה לארה"ב, הפכנו
תוך זמן קצר לבת חסות, לאסקופה נדרסת המזמינה לחצים, גינויים, אנטישמיות
ושנאה ללא תקדים. החשש הגדול מפני חימוש גרעיני בקרב מדינות ערב בכלל
ועיראק בפרט, מסיח את הדעת מהעובדה שנשק ביולוגי או כימי קטלני בהרבה,
והחשוב מכל, נשק זה קל להשגה והוא זול אלפי מונים מנשק גרעיני. ארסנל הנשק
להשמדה המונית במדינות כמו מצרים, סוריה, לוב וסעודיה מפחיד עד מאוד בכוח
הקטל הגלום בו. לא מן הנמנע שמדינות ערב נטשו זה מזמן את הרצון להשיג עוצמה
גרעינית כאשר ליטר אחד של בוטלניום (רעל קטלני) המוזרם אל מקור מים יכול
להמית מיליוני בני-אדם תוך זמן קצר. ומכאן יכולה לעלות השאלה בדבר כדאיות
העמימות ביחס להימצאות נשק גרעיני בידי ישראל.»
יש הסוברים שהתייחסות ישראל אל סכנת הטילים היא כאל סכנה קיומית יותר מאשר
הקמתה של מדינה פלשתינית בלב הארץ. אכן אין לזלזל כהוא זה בענף זה של לוחמה
מול ישראל. מי שיקרא את דו"ח ה-CIA האחרון על האמל"ח להשמדה המונית בעיראק,
יקבל פריחת אבעבועות במגוון צבעי הקשת. אולם, יחסה של ארה"ב ובמידה פחותה
גם של ישראל, אל איום הטילים, גובל בזלזול.»
למעשה ארה"ב מעולם לא חשבה במושגים של הגנה מפני טילים קצרי טווח כגון טילי
הסקאד על סוגיו. טווחים של 600 ק"מ לא באו בחשבון בניתוח אסטרטגי של ראשי
הממשל בשנות השישים. אז שלטה בכיפה המחשבה שרק נשק בעל הרס טוטאלי משני
צידי המתרס, קרי, ארה"ב ובריה"מ, בא לדיון. כך נוצר חלל עצום ביחס לטילי
הסקאד ודומיהם. מלחמת המפרץ לפני 11 שנים שינתה יחס זה אך באיחור רב. למעשה
רק ישראל עוסקת באופן מסיבי במציאת פתרונות יירוט לטילי הסקאד. אף שהצהרות
ראשי הצבא והממשל נוטעות ביטחון במערכת ההגנה נגד מתקפת טילים, יש לזכור
נקודה נשכחת: אף משגר לא הושמד ע"י כוחות הקואליציה למרות תנאים אופטימליים
שהיו אז. יתרה מזאת, טיל ה'חץ' יכול להפוך לנשק התקפי אם, ורק אם, יצליח
במפגש הראשון שלו האמיתי מול טיל תוקף. על טילי הפטריוט אין מה להכביר
במילים, ייעודם המרכזי הוא יירוט מטוסי קרב, לבטח לא טילים המגיחים דרך
האטמוספירה במהירות מפחידה. אולם, אם חלילה ייכשל היירוט, תאבונו של התוקף
ירקיע שחקים, תרתי משמע. כוח ההרתעה יקרוס באחת והשאר יישאר לדמיון. נדמה
שזו פעם ראשונה בו קיימת משאלה פנימית, לא להעמיד במבחן את טיל ה'חץ', מכל
היבט שהוא, עם כל המורכבות שבדבר

ד"ר גבי אביטל הוא מהנדס אווירונאוטיקה